על זוגיות הצלחה ושפע
הבלוג של ד"ר שלי רווה

לא כל מה שרציתי הצלחתי להשיג השנה. יש רשימה יפה של יעדים שיידחו לשנה הבאה, ויש כאלה שכבר לא ילכו איתי יותר. אבל שלושת הדברים הכי משמעותיים שקרו לי השנה נולדו דווקא מהמקומות שבהם בחרתי לעצמי יעדים שעוררו אי־נוחות, חשש ופחד. ודווקא שם פגשתי עוד שכבה בי- שלמדתי להכיר ולאהוב. 1. להתייצב לתכנית בוקר בשידור חי, בלי עריכות ובלי שליטה, הייתה עבורי חוויה מלחיצה- ומצמיחה. 2. לפתוח בית ספר לאימון אישי לימד אותי שאני לא רק חולמת, אלא יודעת לבנות דרך, ליצור עומק, ולהוביל קבוצה שלמה בתוך ת

לא רציתי שזה יהיה גדול רציתי חוויה ראשונה קטנה ארוע אינטימי, מצומצם כדי שאתקדם בטוח ולאט. ואז באופן ספונטני נרשמו 250 אנשים באופן ספונטני נלחצתי בהגזמה באופן ספונטני נרשמו לתכנית ההמשך וזאת היתה הצלחה ענקית.   ארוע מעבר למצופה. יכולתי להסתכל על הטוב יכולתי להסתכל על הפחות אבל בחרתי באופן מודע לחגוג את המאורע. כגדולים, אין לנו מי שיגיד לנו כל הכבוד ואיזה אלופים גאים בך ואת משהו מדהים. הדרך לגדול הדרך להתחזק הדרך להתקדם הדרך להאמין בעצמי- אם נבין ונשכיל לחגוג כל ארוע, להנות מכל

אם הוא היה האבא הביולוגי שלי אולי לא הייתי כל כך קרובה אליו ובטח לא מעריכה את הקשר שנוצר. אבל דווקא בגלל שהוא אימץ אותי הקשר בנינו צמח להיות למה שבנינו בזכות עצמינו. הוא התחתן עם אמי כשהייתי ילדה. אבי הביולוגי נשאר רחוק ומנותק וטוב שכך. ובתוך הריק והוואקום שנוצר בתא המשפחתי צמח לו קשר חזק ונשמתי זה היה קשר מתוך בחירה חופשית זה היה קשר של הערכה אמיתית זה היה קשר עם הודיה והוקרה מסוג הקשרים שלעולם לא נצליח לבנות עם הורים ביולוגיים כל בוקר בחרנו אחד בשנייה אני בו כאבי והוא בי כי

הלכתי לאט ובייאוש בשביל שהוביל לבית שלאורכו היתה שורת ברושים מלאה בציוץ ציפורים. השכונה הרגישה כמו כפר באמצע העיר רמת-גן. הבית נראה מוזנח לא ניקו אותו מעל 30 שנה. מלא חוטי חשמל חשופים על הקירות ואבק שהצטבר בכל פינה. ״מה בדיוק אלעד חשב כשהוא הציע שאראה את הבית הזה?״ חלפה מחשבה בעודי מתבוננת סביבי מצד שני, משהו בלב הרגיש שזה הבית שלי. אשה מבוגרת עמדה מולי מוזנחת כמו הבית. אמרתי בקול את מה שהלב הרגיש ותחושת הבטן החזקה נתנה לי בטחון ותוקף. ״הבית הזה שלי״ הסתכלתי סביבי נושמת את הב

לקח לי זמן לקבל את ההחלטה הטובה ביותר בחיי. היא ממש לא הייתה קלה- אבל הביאה איתה אור וברכה. בשביל זה הייתי חייבת לשנות את כיוון החשיבה, ולשחרר את האחיזה במשהו ישן שכבר לא עבד. היה לי קשה לשחרר, כי שנים קודם הכל זרם בקלות ואז, כשרציתי עוד, פשוט לא הצלחתי. לא משנה כמה ניסיתי זה לא קרה. הסתובבתי כועסת, מקנאה בכל מי שכן. התקשרתי לחברה ואמרתי: ״אני מרגישה כישלון.״ היא הרימה גבה: ״את? כישלון?? מה נסגר איתך, שלי?! יש עוד דרכים. תגידי תודה- ותנסי אותן.״ לא רציתי להזריק הורמונים, אז ב

ואז אני שואלת אותה נניח שהיתה מגיעה עכשיו פיית קסמים ואומרת לך ״אני אגשים לך כל חלום- איפה את רוצה להיות בעוד שנה מהיום?״ והתשובה שלה מפתיעה אותי. זאת לא צניעות זה לא ענווה זאת תודעה תודעה מצומצמת כזו שאומרת אני אסתפק במועט לא כי אני לא רוצה כי אני לא מצליחה לחשוב מעבר לקורטוב של טוב. זה לא כזה פשוט לחלום לחלום בגדול זה אפילו קצת מסובך. וככל שחולפות השנים האמונה קטנה והחלומות מצטמצמים. כדי להגשים חלומות קודם כל- צריך ללכת לישון ואז לחלום עדיף אם אפשר- בגדול בסוף הכל עיניין של

הרעיון היה שנסע רק שנינו שניתן לעצמנו כזה זמן שלא היה לנו מעולם- כי התחלנו את החיים יחד בני 30 עם 3 ילדים קטנים: אני אלמנה עם ילדה בת 4 והוא גרוש עם בנים בני 3 ו 5 אחרי 18 שנות זוגיות זו פעם שניה שלקחנו זמן רק לשנינו. התלהבנו. תאילנד. 3 שבועות בלי ילדים. ארזנו ברגע האחרון כי את מי זה מעניין. ולא תיכננו כלום כי נזרום עם מה שיש. המציאות הפתיעה. לא תיכננתי את זה ככה אבל משהו בדרך השתנה. שתקתי כמעט כל הטיול לא רציתי לדבר עם אף אחד. לא עם הבית. לא עם העבודה גם לא ממש איתו הייתי בש

יושבת על החוף בקופנגן. הגלים שוטפים את הרגליים, והמחשבות שוטפות את הלב. עוד רגע הכול יסתיים- הים יישאר פה, ואני אחזור לשגרה: לחיים, לעבודה, לאחריות, ולכל מה שמחכה לי שם. אבל רגע לפני שזה קורה, אני פותחת דף לבן חדש, וכותבת לעצמי- לא מה אני צריכה להספיק, אלא מה אני רוצה להרגיש השנה. איזו אישה אני רוצה להיות. מה אני מוכנה להשאיר מאחור. ואיזה סיכון שווה לי לקחת, גם אם הלב קצת רועד. והוא רועד! אחרי שנים של ליווי מקצועי אני לגמרי מבינה- שכדי שהשנה תהיה טובה יותר, אני זו שצריכה להיו

האמת? עד היום אני לא יודעת מי היה צריך לבקש סליחה ממי. אני, שחתכתי איתו קשר, או הוא – שהרים עלי ידיים. הייתי ילדה קטנה מדי, רזה מדי, שקופה. מתפללת שלא יבחין בי. והוא? נוכחות. כריזמה. כוונות טובות עם פתיל קצר. בביקור ההוא ביוון הוא כיסח אותנו. בלי שאמא שם להגן. חזרתי ואמרתי: ״זהו. אתה לא אבא שלי יותר.״ הצבתי אצבע על בעלה של אמא ואימצתי אותו במקומו. מאז לא חזרתי. הוא ניסה, התקשר, שלח כרטיסי טיסה – אבל לא רציתי. לא את הקשר הזה. רק לפני שנה העזתי לטוס אליו. להיפרד. להגיד בקול: הי