פעם אהבתי אותה

פעם ממש אהבתי אותה,

היא הייתה אחת האהובות עלי,

ביליתי איתה כמה שיותר,

רציתי להיות בחברתה,

ונהנתי המון איתה.

לפעמים הרגשתי,

שאנחנו יותר מדי דבוקות.

ולפעמים אפילו דאגתי,

שלא ידברו עלי,

שאני יותר מידי איתה.

הרגשתי ממש טוב יחד איתה,

היא נתנה לי הרגשה-

מאוד מיוחדת ובטוחה.

והאמת? שלא קרה שום דבר מיוחד.

ולמרות זאת,

פתאום הרגשתי,

שלא בא לי להיות יותר איתה.

היא?

נשארה אותה אחת:

אותה יפה,

אותה נעימה,

אותה צבעונית.

היא נשארה כפי שהיא.

אבל משהו בביחד שלנו,

הרגיש לי…

שמיציתי.

שאני רוצה להתקדם

שזה כבר לא מתאים לי יותר.

אני לא באמת יודעת

אם היא נעלבה.

אבל אני יודעת,

שאני הרגשתי עם עצמי רע-

שכבר אין לה את אותו המקום בחיי.

שהעדפתי אחרת על פניה.

הרגשתי רע,

שאני לא יודעת מה השתנה,

כי אני לא באמת חושבת

שמשהו אמיתי השתנה.

אולי זה רק עניין של זמן.

והזמן עושה את שלו.

ואולי פשוט קצת השתנתי,

או סתם נמאס לי.

כי באמת לא הייתה לי סיבה-

לחפש משהו אחר במקומה.

אבל ככה זה עם חולצות.

לפעמים אנחנו קונות,

ובהתחלה,

ממש אוהבות ומרוצות.

ואז עם הזמן,

משהו נשחק,

אולי אנחנו משתנות,

ולא בא לנו יותר,

ובא לנו חדש- אחר.

ואולי בזכות זה

שאנחנו מתחדשים:

בחולצות, נעלים ותיקים

אפשר לשמר דברים אחרים

הרבה יותר חשובים

לאורך הרבה מאוד שנים.

ואולי יש דברים שאפשר להחליף,

וזה בסדר לשנות.

ויש דברים שחשוב לדבוק בהם,

גם באתגרים וגם בקשיים.

ואולי חפצים צריך להחליף,

כדי שאת הערכים-

נוכל לשמר.

מערכת יחסים עם חולצה,

זה לא מערכת יחסים עם בן-זוג

או חבר.

לזכרן של כל החולצות-

שממש אהבנו,

ואז ביום אחד,

פשוט נטשנו.

ולחיי אלו,

שלפעמים ממש מעצבנים,

ובכל זאת,

אנחנו משתנים-

כדי להישאר ביחד איתם-

לעוד הרבה מאוד שנים.

שלכם באהבה,

ד״ר שלי רווה-

מנהלת מרכז קואצ'ינג לישראלים בחו״ל

זכויות יוצרים מרכז ד”ר שלי רווה Ⓒ