לעצור כדי להתקדם מהר

אני מתיישבת פעם ראשונה מולה,

היא מבוגרת עם מבטא דרום אמריקאי.

׳ספרי לי על עצמך׳

היא אומרת,

ואני לא יודעת מאיפה להתחיל.

גדלתי להורים גרושים /:

אני מתחילה,

הדמעות ממלאות את הגרון,

ואני מרגישה לחץ לא נעים-

של מחנק חוסם לי את הנשימה.

׳כל חיי התביישתי,

שההורים שלי גרושים.׳

אני לוקחת אוויר,

וממשיכה.

היא עוצרת אותי:

׳למה התביישת?׳

היא שואלת,

ואני מרימה גבה.

׳למה התביישתי??׳

אני חוזרת אחריה,

לא מבינה את השאלה.

כי זה לא היה מקובל.

בשנות ה-70

להיות ילדה להורים גרושים.

אני רוצה להמשיך

אבל היא לא מרפה.

׳אבל למה את התביישת?

היא שואלת,

ומתעקשת לשים סימן שאלה.

אני בוהה בה.

ולא מבינה מה היא רוצה.

זה נראה לי כל כך ברור-

מאיפה צמחה לה הבושה.

היא מתעקשת

׳אבל איך זה קשור אליך??

ההחלטה היתה שלהם׳.

היא מסתכלת עלי ברכות.

׳אז למי זה קשור?׳

אני מנסה להתחמק מהתשובה.

ומבינה לאן היא חותרת:

׳אני הילדה

להורים הגרושים.

אני השונה-

בין שאר הילדים׳

מה לא ברור??

׳אבל למה התביישת?

זו הייתה החלטה שלך?

זה היה כישלון שלך?

הייתה לך יכולת להשפיע או לשנות?׳

וברגע אחד,

אני מרגישה הקלה.

של שק בכובד 20 ק״ג

שאני סוחבת 30 שנה,

סתם על הגב-

הוסר מעלי.

ואני בשנייה

מרגישה קלילה

ונושמת לרווחה.

לפעמים עצירה קטנה,

שאלה נכונה,

סימן שאלה,

על מה שכאילו ברור מאליו-

משנה לנו תפיסת עולם,

החלטה או תובנה לא נכונה

שאנחנו סוחבים

30 או 40 שנה.

מרגישים בושה?

חווים אשמה?

בטוחים שטעיתם?

חנוקים ממחשבה?

סימן שאלה קטן-

יכול לחולל מהפך גדול,

ולהקל על סבל,

של עשורים ואפילו דורות.

למי שרוצה להעמיק:

איזה מחשבה

גורמת לכם להרגשה עצובה

או בושה/אשמה.

והאם באמת באמת-

המחשבה שלכם ב 100% נכונה?!

שלכם באהבה,

ד״ר שלי רווה-

מנהלת מרכז קואצ'ינג לישראלים בחו״ל

@זכויות יוצרים מרכז ד"ר שלי רווה