אני שווה הרבה יותר

הרמתי את הכיסא

וצעקתי עליה:

'תבדקי לי את מבחן המגן עכשיו׳.

חסרת אונים מול כח הסמכות שלה,

עמדתי מיואשת,

והרגשתי שאני מאבדת את זה.

היא לא התרגשה בכלל.

בעודה קוראת עיתון,

היא ענתה לי בטון מתנשא:

'אני לא אבדוק לך את המבחן-

בשבילי את 70

ולא נקודה אחת יותר'.

צרחתי את נשמתי-

'אבל כל המבחנים שלי

מעל 90,

למה הגשת אותי על 70??'

'את כזאת מגעילה',

חשבתי בלב,

בעודי מחזיקה את הכסא המונף.

המורה לתנ"ך שאהבה את הציונים שלי,

ואת הציוד המשרדי שלה,

נגשה אלי בזריזות,

הורידה את הכסא,

לקחה אותי ביד

ישר למנהל.

המנהל הסתכל עלי,

במבט של-

׳מאיפה את מוכרת לי?!?!׳

מגרד את הראש,

מנסה להיזכר,

בפניי המוכרות.

ולפי האנחה שלו,

ראיתי לו בעיניים,

שהוא נזכר בפעם הראשונה והאחרונה

שהייתי אצלו,

עם אמא שלי.

אמא שלי שכנעה אותו,

לתת לי להגיע עם האוטו שלי לבי"ס,

למרות שלפי חוקי בית ספר

תלמידים מגיעים רק בהסעה,

ובטח שלא חונים בחניית מורים.

אבל תוך כדי שיחה עם אמא שלי,

הם גילו שהם למדו ביחד-

ביסודי בגבעתיים,

והוא אישר לי להגיע ברכב,

ולהחנות רחוק-

כי מי שחושב שמגיע לו,

והוא ראוי ליותר מאחרים,

בסופו של דבר,

ישיג לעצמו את היעדים.

בעודו מרחיק את המחשבה,

על אמא שלי,

ועל החיים שלו ביסודי בגבעתיים,

הוא חזר להסתכל עלי.

הוא לקח נשימה עמוקה,

והניע את ראשו בייאוש.

והמורה המתוקה לתנך,

השאירה אותנו לבד בדיון.

'שבי' הוא הורה לי על הכסא.

אבל לא התיישבתי.

המשכתי לעמוד.

'היא לא מוכנה לבדוק לי את מבחן המגן'.

׳אני תלמידת 5 יחידות במתמטיקה.

מתוך 250 התלמידים בשכבה,

5 בנות בלבד נגשות לבגרות מחר

ואני אחת מהן.

ובמקום ללמוד למבחן-

אני כאן,

נאבקת על זכותי,

שגברת אורית תבדוק לי את מבחן המגן,

ולא תגיש אותי-

רק על סמך הקפריזה שלה׳.

צעקתי עליו,

למרות שהוא לא אשם.

'למה היא לא בודקת לך את המבחן?'

הוא שאל בפליאה.

'אני לא יודעת, מר בודה׳

עניתי לו.

׳אם היתה תשובה הגיונית,

לא הייתי כאן עכשיו.׳

אורית נקראה לסדר,

המנהל הכריח אותה לבדוק את המבחן,

אני כיסחתי לה את האגו,

והיא כסחה לי את הציון ככל שיכלה,

והגישה אותי על 85.

הרגשתי כמו דוד וגוליית.

הרגשתי הרגשת ניצחון בלב.

הרגשתי שהיה שווה להילחם ולהאבק-

כי אני לא אוותר על הציון שאני ראוייה לו

ואני אאבק בכל בעל סמכות-

שיעז לפגוע בי לרעה.

הזלזול שלה בי,

כח הסמכות שלה,

היכולת שלה ברגע,

למחוק מאמץ של שנים,

השאירו בי כעס עמוק,

שליווה אותי וניהל אותי מבפנים.

אבל למדתי מזה הרבה!

למדתי שכח גורר כח,

ולא תמיד החזק מנצח.

ומי שנלחם על זכותו-

יכול לנצח.

למדתי שמותר לפעמים

לאבד עשתונות,

ומותר לנו לפרוץ גבולות,

ובטח ובטח,

לא לפחד לעמוד מול סמכות,

גבוהה ככל שתהיה.

וגם היום, בהרבה אירועים,

אני דואגת להזכיר לעצמי,

שהאדם שעומד מולי,

הוא לא יותר ממני,

גם אם הוא יותר-

מבוגר,

מנוסה,

עשיר,

או מפורסם.

ומה שיקבע את התוצאה של השיחה

זה כמה אני חושבת שמגיע לי-

לקבל את מה שאני ראוייה לו.

אנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים-

אנחנו מקבלים מה שאנחנו חושבים,

שאנחנו ראויים לקבל.

לפעמים אנחנו מקבלים בקלות,

לפעמים במאבק,

אבל התמדה וערך עצמי-

הם המתכון להצלחה.

מאחלת לכם,

שאף בעל סמכות-

לא יוריד את הערך העצמי שלכם,

כי מה שיקבע אם תשיגו את מבוקשכם-

זה הדימוי העצמי שלכם.

שלכם באהבה❤️

ד״ר שלי רווה