אם אשכחך ירושלים

לא ברור למה היה לי דחף

לנסוע לבקר אותה הפעם

בביקור הקצר שלי בישראל.

בסך הכל אנחנו לא כאלו קרובות,

וגם אין לי איזה זיקה מיוחדת אליה.

יש יותר יפות ממנה,

שיותר קרובות אלי,

כאלו שיש לי איתן עבר משותף.

אבל הלב השנה ביקש,

אפילו התחנן לנסוע לבקר.

״היא לא כזאת יפה-

אבל משהו בה מושך אותי״

חלפה בי מחשבה

והקשבתי לפעימות ליבי.

כשהגעתי הבנתי למה

דווקא השנה נסעתי אליה.

למה הייתי חייבת לראות אותה,

למה הייתי חייבת להרגיש אותה.

רציתי שתיתן לי מקום לפרוק,

שאני אבכה והיא תחבק.

כמו אמא-

האמא שאין לי מזמן.

וכשהגעתי ככה זה הרגיש.

הסתכלתי עליה מרחוק

והיא הייתה כמו אמא כזאת

כמו אמא אדמה

כזו שמקבלת ואוהבת את כולם,

שלא מפלה בין ילדיה

ולא עושה איפה ואיפה.

היא הכילה את כל מי שבא אליה

הייתה פתוחה,

ואמאל׳ה כמה חכמה.

מלאה בניסיון.

כזו שראתה כבר כל כך הרבה,

ומבינה מה שאנחנו-

עדיין לא יכולים לראות.

יש הרבה ערים יפות

יש הרבה בירות מגניבות.

ירושלים את לא אחת מהן.

סליחה, אל תעלבי,

אבל את מטונפת, דחוסה ומעורבת.

אבל את מכילה את כולם

במן אהבה כזאת

שמצהירה בשקט: יש לי מקום לכולכם.

את כמו אמא מיוחדת כזאת

שאוהבת את כולם

ומצליחה בצורה שייחודית רק לך

לקבל את האחר, השונה,

ולמרות כל השוני, הצפיפות והמגוון

את עושה מקום לכולם.

נכנסתי למחנה יהודה:

קבוצת חיילים רקדה,

דוסים הסתובבו בניהם,

ערבים מכרו סחורות,

ותיירים קנו בערימות.

הסתכלתי עליהם מהצד

ובכיתי את החיים.

בכיתי על העם שלי

בכיתי על נשמות פצועות

בכיתי על הכאב שבהפרדה

בין העמים והדתות,

המגזרים והמעמדות.

הלוואי והיינו חכמים

כמו ירושלים

שהבינה מזמן

שאהבה, קבלה והרמוניה

היא התשובה היחידה.

״אם אשכחך ירושלים

אשכח ימני,

תדבק לשוני לחכי.

אם לא אזכרכי,

אם לא אעלה את ירושלים-

על ראש שמחתי׳

שנדע יותר לקבל, להכיל,

לאהוב ולחבק

שלכם באהבה🩵

ד״ר שלי רווה-

מייסדת מרכז הקאוצ׳ינג לישראלים בחו״ל