אל תביט לאחור

הם הזמינו אותנו

לארוחת שישי.

אבל לא רציתי ללכת.

׳בא לך שנלך?׳

הוא שאל,

ואני רק הסתכלתי עליו,

בלעתי רוק,

ולא הנעתי עפעף.

הוא זז מצד לצד.

שתק באי-נוחות,

ובלע את התשובה הדוממת.

הם מהצד שלו,

כביכול משפחה,

אבל הם לא היו שם מעולם:

לא כשילדתי בארץ זרה,

לא כשהיינו במשבר נורא

ולא סתם בחגים או בכל מאורע.

ואני תוהה:

ללכת ולשכוח?

לוותר ולסלוח?

על בורותם

וחוסר יכולתם,

או לכעוס ולנטור טינה?

התשובה מאוד ברורה לי.

אבל הלב שנפגע-

מתקשה לשחרר את העבר.

והמח מסביר-

אין טעם לסחוב את העבר.

והאמונה-

מרחפת מעלי

ולוחשת לי בשקט:

׳איפה שיש אהבה-

תמיד יש סליחה׳.

ואני עונה לה-

׳אבל מעולם לא אהבתי אותם-

אז מה אני אמורה לעשות?׳

והיא עונה לי בחזרה:

׳השאלה שלך לא נכונה.

זה אף פעם לא ״מה לעשות?״

השאלה המדויקת היא-

׳איזה אדם את רוצה להיות?׳

והתמונה בשנייה מתבהרת,

ואני מחייכת אליו,

והקלה מופיעה על פניו (:

לכולנו יש דילמות קטנות:

האם-

לסלוח, לשחרר ולהתקדם?

או-

להילחם על הצדק, לכעוס ולהתאכזב?

אך יש כאלו,

שהדילמות לא קטנות בכלל.

הם שבויים בזכרונות כואבים,

רוויים בעלבונות,

בצער והשפלות.

ויש כאלו שסלחו-

בשביל עצמם,

והתקדמו הלאה.

ויש כאלו-

שסוחבים יומיום את הפגיעה,

למרות שהייתה לפני שנים,

כי הם לא רוצים לשכוח,

וממשיכים לכעוס מבפנים.

אין אמת אחת,

ואין נכון ולא נכון.

יש את מה שנכון,

למי שנכון,

לעשות את

הדבר הנכון-

בשבילו.

ועם זאת הרבה פעמים

אסור לנו לשכוח

בטח לא מאורעות מטלטלים,

אבל כדאי לנו לסלוח,

כדי לא לא לסחוב על עצמנו,

שקים מיותרים.

שנשכח מה שלא חשוב,

שנסלח על מה שאפשר,

שנשאיר מאחור את מה שלא צריך,

ונסתכל קדימה לעתיד נעים (:

לזכר אלו שלא איתנו,

שלא נשכח את סבלם,

ולא נסלח על הזוועות שעברו.

שלכם באהבה,

ד״ר שלי רווה-

מנהלת מרכז קואצ'ינג להצלחה בחו״ל

זכויות יוצרים מרכז ד”ר שלי רווה Ⓒ