סלחתי לו גם כשלא ביקש

האמת?

עד היום אני לא יודעת מי היה צריך לבקש סליחה ממי.

אני, שחתכתי איתו קשר,

או הוא – שהרים עלי ידיים.

הייתי ילדה קטנה מדי,

רזה מדי,

שקופה.

מתפללת שלא יבחין בי.

והוא?

נוכחות.

כריזמה.

כוונות טובות עם פתיל קצר.

בביקור ההוא ביוון

הוא כיסח אותנו.

בלי שאמא שם להגן.

חזרתי ואמרתי:

״זהו. אתה לא אבא שלי יותר.״

הצבתי אצבע על בעלה של אמא

ואימצתי אותו במקומו.

מאז לא חזרתי.

הוא ניסה, התקשר, שלח כרטיסי טיסה –

אבל לא רציתי.

לא את הקשר הזה.

רק לפני שנה העזתי לטוס אליו.

להיפרד.

להגיד בקול:

הייתי ילדה.

ואתה – היית אמור לשמור עלי.

אבל סליחה?

הוא לא ביקש.

הוא רק אמר שהיה עושה שוב, כמעט אותו דבר.

אז סלחתי.

חיבקתי.

שיחררתי.

הסברתי לעצמי באנגלית:

You can’t teach an old dog new tricks.

שילמתי לכל כך הרבה מטפלים

כדי לנקות את הפצע.

כדי לא להיסחב עם הילדה הפגועה שבתוכי.

כמעט הכל ריפאתי.

אבל תמיד נשאר פירור קטן,

זה שרוצה לשמוע ממנו מילה אחת – סליחה.

והאמת?

יש כאלה שחושבים שסליחה היא אשמה,

ולא מבינים שהיא אחריות.

סליחה היא כלי לריפוי

ולסליחה יש כח מיוחד. 

הכנתי לכם פרק מיוחד ליום כיפור. 

כזה שחבל שלא לימדו אותי לפני 20 שנה, 

והיה חוסך לי הרבה כעס ובזבוז אנרגיות מיותרות.

לינק מצורף מתחת