הסיפור שלי מתחיל כשהייתי בת 30.
ביום חמישי בהיר, הלכתי לעבודה והודיעו לי לחזור בדחיפות הביתה.
הייתי אז אישה נשואה לבעל מדהים עם ילדה בת שנתיים.
עבדתי בהייטק בתפקיד ניהולי,
גרנו בדירה חמודה בגבעתיים,
והחיים היו 'די רגילים',
אם יש דבר כזה.
רק מה? דבר אחד היה חסר לי-
שאני אהיה מאושרת.
הייתי ממש חמוצה.
כלום לא היה מספיק טוב,
והתלוננתי וקיטרתי על הכל.
יום אחד התקשרו אליי לעבודה,
ואמרו לי לחזור מהר הביתה.
ובשנייה החיים השתנו-
הודיעו לי שבעלי נהרג.
מאישה נשואה לבעל מקסים,
הפכתי ברגע,
לאלמנה, חד-הורית, עם תינוקת בת שנתיים.
סוויץ בעלילה!!
למחרת קמתי בבוקר ואמרתי תודה.
תודה על הזכות שיש לי לגדל את הילדה שלי.
תודה על הזכות לקום לעבוד,
תודה על הזכות: להסיע, לקום בלילות, לעשות קניות.
לפתע הכל נתפס חיובי.
הודתי על הזכות להאכיל, לקלח, לחבק,
ללטף, לקרוא סיפור, לעבוד, לפרנס,
לנקות, לכבס.
הכל ברגע אחד הפך להיות לזכות!!
התחלתי להסתכל על החיים באופן אחר.
הודתי על כל מה שיש לי.
ובשנה הכי מפחידה ומטלטלת,
הפכתי לאדם חיובי ושמח.
סוויץ נוסף בעלילה-
מי תכנן שבשנה כל כך כאוטית,
אני אתחיל לחייך לעולם?
ומי האמין שהעולם יחייך אלי חזרה?!
אחרי שנה הבנתי שמה שקובע בחיים זה לא מה שיש לך-
אלא מה אתה חושב על מה שיש לך.
וככל שאתה מודה על הדברים שיש לך בחיים, אתה יותר מאושר, שמח וחיובי.
ההוקרה, מחברת אותנו לחיובי, לקיים, למה שיש, למה שנוכח.
אבל בחיים, כמו בחיים,
אנחנו הרבה פעמים שואפים לדבר הבא,
ולא עוצרים להודות על מה שיש לנו.
ומערכת היחסים שלנו עם בן זוגנו- היא חלק מהחיים.
הזוגיות שיש לנו, היא לא תמיד מושלמת.
בני הזוג שלנו הם לא מה שאנחנו תמיד רוצים שיהיו.
מי שאנחנו זה לא תמיד מה שהיינו רוצים להיות.
אבל ההודיה על מה שיש לנו,
שומרת עלינו ועוזרת לנו להיות שמחים ומאושרים בחלקנו.
באותה שנה היו לי תוצאות יוצאות דופן בעבודה,
למרות שעבדתי שליש מהזמן.
ואז הבנתי,
שמה שמאפשר הצלחה,
זה לא עבודה קשה,
אלא גישה חיובית,
ומערכות יחסים טובות.
לכבוד חג ההודיה,
אם בא לכם לשדרג את החיים שלכם,
פתחו הרגלים שיתמכו בכם.
הודיה היא אחד ההרגלים הכי חשובים לשמחה והצלחה.
רשמו שלושה דברים שאתם מודים עליהם והדביקו את הפתק ליד המיטה.
סיימו את היום במילת טובה לבן הזוג שלכם על מה שהוא כן עשה עבורכן או עבור הבית היום.
תוקירו את עצמכם על מה שהצלחתם לעשות היום,
ולהוסיף הוקרה גם לגוף שלנו,
שבלעדיו אנחנו לא נצליח להגשים אף חלום שלנו.
שנתיים אחרי התאלמנתי, הכרתי את אלעדי בעלי היקר,
הוא אימץ באופן חוקי ובלב את עמיתי, בתי הבכורה,
יש לנו שתי ילדות משותפות,
ולפני שאנחנו הולכים לישון אני בוחרת דבר אחד חיובי להוקיר ולהודות עליו.
אני קוראת את הפתקים התלויים ליד המיטה שלי,
ולא שוכחת להודות על הגוף שלי, שבלעדיו לחלומות שלי אין יכולת קיום.
על מה אתם מודים?
שלכם באהבה,
ד"ר שלי רווה
Comments