קשה להעריך את מה שמובן מאליו, ורק שעומדים לקחת לנו אנו נזכרים

קשה להעריך את מה שמובן מאליו, ורק שעומדים לקחת לנו אנחנו נזכרים-

'הי, רגע!! אבל אני ממש אוהבת את זה, אל תקחו לי את זה. חוץ מזה, זה שלי'.

אז איפה היית כל הזמן הזה אם כל כך אהבת את זה?

שאנשים שאנחנו כל כך אוהבים, פתאום נהיים חולים או נפצעים ורק אז אנחנו מבינים

שאנחנו כל כך אוהבים. והפחד לאבד אותם, מתייצב לנו מול העיניים, ונאלם דום מתוח

וקורא לנו- אם לא תזדרז זה יגמר לפני שבאמת נהנת מזה

קוראים לזה- החיים.

הדבר הזה שלא התאמצנו בשבילו כדי להשיג אותו

ומרב שהוא ניתן לנו בקלות

אנחנו עסוקים מדי בתלונות על מה לא טוב בו.

שאני עובדת עם חולי סרטן,

אני רואה את בני הזוג והילדים נלחצים לאבד אותם

ולעיתים קרובות מדי, אני מגלה,

שלאורך השנים הם לא באמת העריכו את הדבר הפשוט הזה שניתן להם יום-יום.

זה שקוראים לו- 'זוגיות''.

אלו שהמוות נוכח בחייהם ועומד לנגד עניהם,

לומדים להעריך את כל מה שעד כה לקחו כמובן מאליו

אבל למעשה,

לכולנו המוות נוכח לנגד ענינו- מהרגע שנולדו.

פשוט לאהוב.

פשוט תאהבו.

כי לא נשאר עוד מה לעשות פה חוץ מלאהוב. כל יום.

תאהבו את עצמכם

תאהבו את הילדים שלכם

תאהבו את בני הזוג שלכם

תאהבו את החיים

כל השאר, ממש משני. תשאלו את אלו שגוססים.

הם יגידו לכם מה חשוב בחיים.

שלכם באהבה,

שלי