לפרוק כדי להתפרק

הוא ביקש שנטוס

לקולג׳ של אחותו.

והכל תוכנן מראש.

קיבל חופשה מהצבא-

של 21 יום

וההתרגשות הייתה עצומה.

ספרנו את הימים-

ואז העולם התהפך.

והוא לא בא.

לבטל או להמשיך בתוכנית?

זה בסדר לטוס?

מותר לטייל?

זה בסדר להתאוורר?

אולי כדאי לבטל?

אני בנתינה יומיומית

ולמרות זאת,

חשה אשמה.

והאשמה הזאת רובצת עלי

כמעט בכל נשימה.

משכיבה את הילדה לישון,

מכסה אותה בשמיכה חמה-

והדמעות חונקות אותי

ומיד מרגישה אשמה.

אני חושבת על הילדים שלנו,

שליבנו איתם,

למרות שלא נפגשנו מעולם.

והתסכול מציף,

והאשמה מופיעה-

בכל פעולה פשוטה.

ומאז שהכל השתנה

מי יגיד-

מה מותר ומה אסור?

מי יחליט ומי ישפוט?

האם מותר קצת להנות?

זה חוקי??

יצא כבר מדד

לכמה מותר לבלות?

גם ככה אני כל הזמן

מרגישה אשמה.

אז לטוס להתאוורר?

נשמע בכלל לא מחובר

למצב בישראל.

אז כן-

מותר לנו!

מותר לנו להתאוורר.

מותר לנו לקחת-

פסק זמן מהמחנק.

מותר לנו לנוח קצת מהמתח,

ממראות האימה,

מחרדת אי-הידיעה,

מהתסכול,

וחוסר האונים.

מותר לנו להתרוקן

מותר לנו להתמלא

מותר לנו להודות

מותר לנו

להמשיך לחיות.

מותר ורצוי להודות על מה שיש,

מותר לשמוח בחלקנו,

מותר להוקיר על הטוב.

זה לא מפחית מהכאב והצער

זה רק אומר

הוצאתי את הראש-

ולקחתי לרגע נשימה.

כי המסע עוד ארוך-

וצריך לאסוף כוחות.

לכל אחד יש

**מצפן אישי

**ורשות פנימית

שינחו אותו-

מה נכון לו

ומה הוא צריך.

תקשיבו למצפן האישי

ותנו לעצמכם רשות פנימית

למלא מצברים-

לימים הקרובים.

וחג הודיה מלא במשמעות ואהבה (:

** רוצים לקבל עוד טיפים ותובנות?

כנסו לפודקאסט ״עפים בחו״ל״, ותיחשפו לסיפורי הצלחה של ישראלים בחו״ל.

לינק: https://go.shellyrave.com/podcast

שלכם באהבה

ד״ר שלי רווה-

מייסדת מרכז הקואוצ׳ינג לישראלים בחו״ל