לחיי העומס

ד״ר שלי רווה- לחיי העומס

׳את יכולה להתקשר לאמא שלי?׳

אני מרימה את העיניים מהמחשב

עומד מולי בחור בן 25,

עם שקית ניילון ביד,

שיער ארוך,

עיניים תכלת רכות,

ושיניים צהובות.

לא ברור אם הוא נוכל

או שהוא פשוט ׳אחר׳?!

׳סליחה?׳

אני שואלת,

מנסה להרוויח זמן,

להעריך אם הוא עובד עלי?

או באמת הוא זקוק לעזרה??

הוא מתפרץ למרחב השקט שלי

בזמן שאני יושבת בסטארבאקס

כותבת את הספר

מרוכזת בעצמי,

מוקפת בעשרות מבוגרים

שהתחילו את הסופש

כנראה לפני כמה ימים

או כמה שנים(:

׳את יכולה להתקשר לאמא שלי?׳

הוא שואל

׳סליחה שאני מפריע לך׳

הוא מתנצל בחיוך.

אני אוספת את עצמי,

מנסה להבין-

למה לבחור בגילו

אין פלאפון משלו?!

ולמה מכולם-

הוא פנה דווקא אלי.

הלא, כל הסובבים

ממש פנויים.

מקשקשים סביב שולחנות,

צוחקים, שותים.

אני היחידה ששקועה

עם עצמי.

נראית קצת אחרת.

למה דווקא אני??

׳כן. בטח. מה המספר שלה?׳

הוא אומר את המספר

אני מחייגת,

ושנינו מחכים לתשובה

שלא מגיעה.

רק מענה קולי

שמודיע לשנינו-

שהיא לא זמינה.

׳אולי ננסה הביתה?׳

אני בודקת איתו?!

כן. רעיון מצויין.

אנחנו מתקשרים הביתה-

גם שם אין מענה:

רק מזכירה אלקטרונית

שמותירה בנו אכזבה נוספת.

הוא מודה בחיוך,

ומבקש-

׳אם אמא חוזרת,

תאמרי לה-

שמייקל מחכה לה

בסטארבקס באלמו׳.

והוא יוצא החוצה

לקור המקפיא

לחכות לה בחוץ.

׳אני אנסה שוב

לשני הטלפונים׳

אני מתנצלת על האכזבה.

והוא שוב מודה בחיוך,

ונעלם מעבר לפינה.

אחרי כמה דקות,

הטלפון שלי מצלצל.

׳מייקל? זה אתה?׳

היא שואלת בדאגה.

׳מייקל מחכה לך.

הוא מחוץ לסטארבקס׳

היא נשמעת לחוצה

׳תגידי לו שאני בדרך׳

היא עונה.

אני רצה החוצה,

מסתכלת על התיק והמחשב-

שהשארתי מאחורי

בבית קפה

עם עשרות זרים.

׳מייקל? מייקל?׳

אני מחפשת אותו

לחוצה להודיע לו

שאמא בדרך אליו.

שלא ילך.

אולי שיכנס.

קפוא בחוץ.

׳את בכלל לא מכירה אותו

מה את לחוצה?

ובכלל,

לכי לקחת את הארנק שלך-

יא תמימה אחת.

פה זה אמריקה׳.

עולה בי קול אחד.

׳את חייבת למצוא אותו,

אמא שלו בדרך

והיא נשמעת מודאגת.

לא יגעו לך בכלום

תסמכי על היקום׳.

עולה בי קול אחר.

אבל אני כבר רחוקה מהתיק,

ורחוקה מהמחשב,

רחוקה מהספר,

רחוקה מהמתרחש.

צועקת בקולי קולות

׳מייקל. מייקל׳

ורואה אותו בקצה הרחוב

׳אמא שלך בדרך.

בוא לכאן. תחזור׳

והוא חוזר.

ואני מודיעה לאמו שהוא פה,

והוא מחכה לה.

והיא אוספת אותו,

ואני נושמת לרווחה,

וממשיכה בעיסוקיי.

׳למה דווקא הוא פנה אלי?׳

מהדהדת בי השאלה

ונזכרת בשיעור

שאמא שלי לימדה אותי:

׳אם יש לך שתי מזכירות:

אחת עמוסה ולחוצה,

והשנייה איטית ופנויה,

תמיד תפני לעמוסה!!

היא תתקתק לך את המשימה (: ׳

רוצים להספיק יותר?

אל תהססו להעמיס על עצמכם.

ככל שתהיו יותר לחוצים במשימות,

תלמדו לייעל את הזמן שלכם,

ותספיקו יותר!

ותהיו עייפים אך מרוצים (:

לחיי העומס

לחיי היעילות

רוצים לתרום לליווי ריגשי לחייל בודד-

לחצו על הלינק:

http://weblink.donorperfect.com/coachlonesoldeir

שלא תפסיקו לחייך

ותמיד תהיו בצד הנותן.

שלכם באהבה,

ד״ר שלי רווה-

מנטורית ליחסים עם הצלחה