כדורים שורקים באוויר

לקחתי אותה לטורניר כדורעף,

תחרויות של סופש מטורף.

120 מגרשי כדורעף פרוסים-

קשה בכלל לדמיין את המימדים.

700 קבוצות מתחרות במקביל,

שלושה ימים של טירוף חושים,

6500 שחקניות,

ועוד,

6500 משפחות מלוות

שמגיעות מחצי ארהב.

המשפחות מזמינות מקום במלונות-

חצי שנה מראש.

הכל מתוזמן כמו שעון,

המתח מחלחל לכל נים,

האדרנלין מתפוצץ באוויר.

ההורים יושבים יפה מסביב,

מכווצים מבפנים,

מנומסים מבחוץ.

הבנות נותנות את כל-כולן,

ההורים מעודדים, חצי נושמים, מהצד.

לאמצעית שלי יש חברה לבנונית.

הן בנות 13,

משחקות יחד שנים רבות-

בנבחרת כדורעף בנות.

הן לא סתם חברות קרובות.

עבודת צוות ושת"פ-

זה הבסיס להצלחת הקבוצה.

המשחק מתחיל!

האמא הלבנונית מימני,

אני מחזיקה לה את היד,

שתינו מתפללות לאותה הצלחה-

שתינו באותו הצד.

ערב יום הזיכרון!

אנחנו מאחדות אנרגיות,

מכווצות ביחד,

נושמות לרווחה ביחד,

מעודדות בשקט ביחד,

והולכות לאכול ולשתות-

ביחד.

כזה פשוט (:

אין בינינו מחלוקות.

לא מעניין אותי שהיא מלבנון

לא מעניין אותה שאני מישראל.

העיקר שהבנות תנצחנה-

וביחד נחגוג את אותו הניצחון.

הלוואי וזה היה כזה פשוט-

גם בחלקים אחרים בחיים.

הלוואי ויכולנו להיות-

פחות חלוקי דיעות,

עם פחות מחלוקות

ופחות תככים.

למחרת, יום הזיכרון בלב,

במגרש משחקים אחרונים.

המתח בחוץ בשיאו,

הלב שלי עם הנופלים.

הבנות הצעירות-

לעיתים מתחבקות מאושרות,

לעיתים מתבאסות וממשיכות,

ועדיין משתדלות בחיוביות-

לשמור על אווירה ספורטיבית.

יום הזיכרון!!

יום כל כך משמעותי.

העם מתאחד לזכר הנופלים.

אני מסתכלת על הלבנונית,

ועל הכדורים שמתעופפים באוויר.

ומהרהרת:

הלוואי ואלו היו-

הכדורים היחידים,

שהיו מתעופפים,

בין שני העמים.

שנדע ימים של אחדות ושלווה-

ולתפארת מדינת ישראל.

שלכם באהבה,

ד״ר שלי רווה-

מנהלת מרכז קואצ'ינג לישראלים בחו״ל

זכויות יוצרים מרכז ד”ר שלי רווה Ⓒ