הייתי בכיתה ג׳-
נמוכה ובתת משקל.
הוא היה גדול ממני:
גם בגיל,
וגם במימדים.
׳עד המוות׳,
לחשתי לעצמי.
׳אין סיכוי שתרביץ לי-
עוד פעם אחת בחיים.
אין סיכוי ששוב-
אשאר מולך חסרת אונים׳
הקול הפנימי בתוכי,
המשיך לדבר עם עצמי.
׳לא אכפת לי לחטוף מכות-
אבל אני לא אכנע׳
המשכתי למלמל לעצמי.
הורדתי את החגורה,
שהחזיקה את המכנסיים-
שנזלו מגופי הדקיק.
הסתכלתי לו בעיניים,
וגילגלתי את החגורה-
על כף ידי.
נתתי לאבזם המתכת-
להתנפנף באוויר.
׳אל תוותרי!!
אל תפחדי!!׳
מלמלתי לעצמי,
למרות שהיו לי את כל הסיבות-
לא להאמין לדבריי.
הסנטר נכנס מעצמו פנימה,
המצח הזדקר כמו קרן-
והיד?
היד רעדה עם שאר הגוף הקטן,
אבל במקביל גם ניפנפה בחגורה.
וכשהוא התקרב
בחיוך של ניצחון,
לקחתי נשימה עמוקה,
עצמתי את העיניים,
והצלפתי בו בכל הכוח שהיה לי.
הילדה המפוחדת נעלמה ברגע,
ובמקומה הופיעה לוחמת.
אמנם קטנה ורועדת,
אבל בכל זאת סוג של לוחמת.
ועם חגורה מאיימת
והרבה כוחות הנפש,
הכנעתי את ׳הענק׳,
הרבה יותר מהר
ממה שיכולתי לדמיין.
מאז?
מאז הוא לא התקרב אלי-
מעולם יותר.
וכשהיינו נתקלים במקרה ברחוב?!
הוא היה עובר לצד השני הרחוק.
שם למדתי-
שלא החזק, הוא זה שמנצח.
שם למדתי-
שמנצחים האמיצים.
שם למדתי-
שיצליחו אלו,
שאין להם מה להפסיד.
שם למדתי-
איך מרגיש חופש ודרור.
שם למדתי-
שאומץ ותעוזה,
הם הכלים היחידים
לחירות אמיתית.
שמציאות חדשה
מתחילה במחשבה חדשה.
ובשביל לזכות בחופש-
לפעמים צריך להילחם.
שמנצח הוא זה שמוכן ללכת עד הסוף.
אירועים קטנים וגדולים,
מלווים אותנו שנים.
והרבה פעמים,
אנחנו אפילו לא יודעים:
מה המקור?
ומאיפה זה התחיל?!
אבל הדרך לחופש ולחירות,
נעוצים באמונה הפנימית,
שאנחנו לא באמת כבולים,
ואנחנו כן מסוגלים ויכולים
והכבלים היחידים שמנהלים אותנו-
אלו האמונות המגבילות שלנו.
לחיי האמת שלנו,
לחיי החירות שלנו,
שתגיע בקרוב אמן!
שתוביל אותנו-
להישגים הכי חשובים לנו.
חג חירות שמח,
ד״ר שלי רווה
מנהלת מרכז קואצ'ינג לישראלים בחו״ל
זכויות יוצרים מרכז ד”ר שלי רווה Ⓒ
댓글