במספרה של אתי ואבי

במספרה של אתי ואבי,

עובדים גם בלה ומשה.

בלה הבת הבכורה שלהם-

נשואה עם שלושה בנים מתבגרים,

עושה ציפורניים לנשות השכונה.

משה, הבן הצעיר,

נשוי עם שתי בנות קטנות,

עושה תספורת לנשים.

אתי, האמא,

מבוגרת, חייכנית וסבלנית,

עונה לטלפונים,

ועושה שעווה.

ואבי, אב המשפחה,

אחראי לתספורות גברים,

והמספרה בכלל.

במספרה המשפחתית של אתי ואבי,

כל לקוח שנכנס,

מקבלים אותו בשמו הפרטי,

מחייכים אליו במאור פנים,

הצוות זוכר את כל שמות הלקוחות,

והיחס תמיד אישי וחם.

בזמן שאתי עשתה לי ציפורניים,

נכנס דויד.

איש מבוגר עם מעט שיער,

שרצה להתחדש לקראת החג.

כשדויד נכנס למספרה,

כולם הרימו לרגע מבט,

ואמנם אף אחד לא עצר את מלאכתו,

ובעיניים מרוכזות בעבודתם המדויקת,

כל אחד בתורו התעניין בו ושאל אותו:

'מה נשמע דויד?'

'מה שלום רוחמה?'

'איך הילדים?'

ודויד מספר בקול לכולם,

על הניתוח שרוחמה עברה,

וכולם מקשיבים,

ומהנהנים בראש,

ואומרים-

'שתהיה בריאה'

ו'רפואה שלמה'

'בעזרת השם, קצת סבלנות'

ודויד מתמלא באהבה ואכפתיות,

ולרגע יש לו מקום של שלווה ואמונה,

שרוחמה עוד תחזור להיות אשת-חיל שתמיד הייתה.

במספרה של אתי ואבי,

זוכרים את השמות של כל הלקוחות,

וגם כשהגעתי אחרי שמונה חודשים,

כולם זכרו שטסתי לאמריקה.

וכל המספרה עצרה ושאלה:

'אז איך החזרה לארץ?

'ולכמה זמן חזרת?'

וכל אחד בתורו בירך אותי-

'שיהיה לכם קל'

'והעיקר שלבנות כיף כאן'

ו'אין כמו ישראל'.

במספרה של אתי ואבי,

נותנים יחס אישי,

וכולם שותפים לסיפורים של כולם,

ולמרות שזה לא מקום מפואר,

תמיד נעים ומחבק להיכנס מחדש.

בסלון הציפורניים המפואר שלי בארה"ב,

אין לי מושג איך קוראים לבעלים.

הם לא טורחים לחייך אלי כשאני נכנסת,

או לשאול מה שלומי.

הם זוג מלוכסן נשוי,

אולי מטייוואן

אולי מסין.

אני מגיעה בקביעות כבר 3 שנים,

ולמרות שכל פעם הם מבקשים את שמי,

ורושמים אותי במחברת שבכניסה,

הם מעולם לא טרחו לזכור את שמי.

הם לא יודעים עלי כלום,

וגם כשאני 'נעלמת' לכמה חודשים,

מעולם לא שאלו אותי-

מה שלומי או איפה הייתי?

המספרה של אתי ואבי,

הרבה פחות מפוארת מהסלון בסן פרנסיסקו,

ולמרות שאני נמצאת בו רק פעמים ספורות בשנה,

תמיד מרגיש לי ביתי, חם, קרוב ומחבק.

אולי זה השפה,

אולי זה ההתעניינות,

אולי זה שזוכרים את שמי הפרטי,

אולי זה בגלל שטורחים בכלל לזכור אותי.

אני לא יודעת בדיוק מה הסיבה-

אבל דבר אחד ברור:

יחס אישי עולה על כל פאר חיצוני.

המספרה של אתי ואבי,

מקום פשוט וצנוע,

נותן לכל לקוח יחס אישי וקרוב.

ומי שנכנס לשם,

יוצא לא רק מטופח,

אלא גם מלא ביחס ואהבה.

זה לא משנה כמה הבית שלנו גדול או מפואר,

זה לא משנה כמה הוא נוצץ או מטופח,

מה שתמיד ישאר בלב,

זו ההרגשה שנתנו לנו,

והחוויה האישית שיצאנו איתה.

אנחנו לא זוכרים מה אומרים לנו,

אבל תמיד נזכור,

איזה יחס קיבלנו,

ומה ההרגשה שאיתה נשארנו.

המספרה של אתי ואבי,

סלון שכונתי על רחוב ראשי.

ואף אחד לא יכול לדמיין מבחוץ,

כמה אהבה וכבוד יש בפנים.

שתמיד נדע לתת אהבה בקלות,

ונזכור שיחס אישי-

זה לפני הכל.

לשיחת ייעוץ ללא עלות ניתן לפנות אלינו בכתובת המייל: shelly@shellyrave.com

ונחזור אליכם בהקדם.

לעוד טיפים וכתבות כנסו עכשיו:

https://www.shellyrave.com/blog

שלכם באהבה,

ד"ר שלי רווה-

מנטורית ליחסים והצלחה.