.png)
חלפה פחות משנה
אבל היא הזדקנה ב 20 שנה.
היה לה עצב בעיניים
וקמט חדש שלא הכרתי.
התמונות של בניה ובנותיה
כיסו את קירות משכנה.
לכאורה אפשר היה לחשוב
שהכל רגיל,
אבל מי שמכיר אותה יכל לחוש
שהיא ממש לא אותו הדבר.
רציתי לעזור
אבל הרגשתי אבודה.
יכולתי קצת לחבק, לחייך
להכניס שמחה ואופטימיות
אבל זה הרגיש כמו טיפה בים.
למה באת? מסוכן כאן.
העיניים מסביב שאלו
אבל לי זה היה ברור,
ולא היה לי ספק.
אני חלק ממנה
והיא חלק ממני.
אני מגיעה כל שנה
עם כל המשפחה
וגרה בישראל כמה חודשים.
אבל השנה מדינת ישראל,
העם היקר, החבול והפצוע שלי
נראה אחר, זקן ומותש.
ומי שלא חי פה
מי שלא נושם ולא חלק יומיומי
לא יצליח להבין מרחוק
מה התחושה בתוך העצמות.
אני מודה על הזכות
לחיות בשתי מדינות כל שנה
ולגור בישראל כמה חודשים
ולחלק את השמחות והכאב.
אבל אני יודעת,
מהאבל הפרטי שלי
שממשברים גדולים
אפשר לצמוח בגדול.
ואני יודעת ששנת האבל שלי
שינתה אותי לטובה.
ואני יודעת שמהאסון שלי
הבנתי היטב על נשמתי
שאין יותר שלם
מלב שבור.
אני יודעת מהמשבר האישי שלי
שבשעות הקשות
הרגע מרגיש כמו נצח
אבל למעשה החיים הם ארעיים.
ואני בטוחה ומשוכנעת
שבכל רע יש טוב,
ואם נשכיל כעם וכאומה
להבין שזו הזדמנות להשתנות!
ושהשינוי צריך לקרות עכשיו
כשהכל עדיין מפורק ושבור
ואפשר להרכיב מחדש את השברים-
נצמח למקומות מרחיקים וטובים.
תודה על קיץ נוסף בישראל
תודה על הזכות לחיות בשתי מדינות
תודה שנולדתי יהודייה וישראלית
תודה על האתגרים בדרך
שמעצבים את משמעות החיים.
עם ישראל חי!
שלכם באהבה,
ד״ר שלי רווה-
מייסדת מרכז הקאוצ׳ינג לישראלים בחו״ל.
Kommentare